אמא - אירית
סיווי שלנו
לפני 23 שנים נפרדנו ממך.
23 שנים זה המון זמן... אבל בשבילי כל יום הוא ה 19.9.1998 אני עדיין שומעת בראשי את צליל קולך וצחוקך המתגלגל, אני עדיין זוכרת את ריח גופך והבושם שאהבת... אני עדיין רואה את דמותך בחלומותי...
בעשרים ושלוש השנים שעברו העולם השתנה... למדנו לחיות בעולם שיש בו אינטרנט מהיר וגם פייסבוק, ואינסטגרם...
מגדלי תאומים שנופלים, מלחמות באזור ובעולם, וגם מגפה עולמית שמשנה סידרי עולם...
למרות 23 השנים שעברו אתה תמיד תישאר רק בן 20 ושלושה חודשים ... בחור צעיר עם המון תוכניות לעתיד והמון מרץ, יוזמה ועשייה שנקטעה בבת אחת
כבר 23 שנה כשהחצבים פורחים בצידי הדרכים והחבצלות בחוף הים אנחנו נפגשים פה לזכור ולהיזכר בך. בגלל אותה מגפה שכבר חשבתי שנגמרה... הרבה מוקירים וזוכרים אותך היום מבלי להגיע לכאן. אני מבינה את כל מי שבחרו לא להגיע ומכבדת אותם, ומודה מאד למי שלמרות הקורונה היגיע.
עזבת אותנו בפתאומיות בלי אפשרות להפרד, להבין ולקלוט את מה שקורה.
בשיא פריחתך ונעוריך כשכל החיים עוד לפניך נהרגת...
בשבילי אתה לא פה בבית קברות, אתה בבית איתנו בין הקירות, בפינות, בחפצים, ובתמונות, אתה גם בחוף הים שכה אהבתה ובעוד הרבה מקומות. אתה מופיע ומציץ פתאום בכל מיני מקומות מאין "נוכח נפקד", שאיתו אני מבלה בימים ובלילות, מתגעגעת ומנסה למצוא תשובות...
ים של געגוע לבני בכורי שכה אהבתי... געגוע לעלם החמודות שקפא בהיותו בן 20 ושלושה חודשים
הלוואי שהשנה החדשה שבפתח תביא איתה רק בריאות, שלום, וכל טוב לנו ולכל עם ישראל. שנה טובה
