דברים מתוך שיחה עם אירית עודד והדר שוחחה אלישבע טסלר
בלוח השנה המשפחתי שלנו יש שתי תקופות – מהולדת סיון ועד יום מותו, וממותו לתמיד.
סיון שלנו נולד בקיבוץ עין זיון במשקל שני קילו וחצי, רזה מאד ורעב מאד. אנחנו זוכרים את החודשים הראשונים לחייו. תמונות תמונות מסיון הרעב הרוצה לינוק וסיון הצורח בין הנקה להנקה. כמעט לא היו שעות שינה. תינוק מלא פעילות ומעסיק אותנו עשרים וארבע שעות ביממה. דודה עליזה באה לעזור, לנדנד את סיון בעגלה, להחזיקו על כתפיה עד שהוא נבלע בהן, ובאותה עת גם לבשל ולתת לאירית לישון מעט.
קראנו לו "יונק דבש". כדי שלא יתרגז ויכעס הקלנו עליו במעט דבש על הפטמה וכך היה סיון תופס מהר יותר ומשקיט את רעבונו. סיון אהב ביותר את טלטולי עגלת התינוקות, ואנחנו עשינו סיבובים בכל הקיבוץ, ובבית היינו שמים סכינים ומיני חפצים ובלבד שהעגלה תטולטל חזק וסיון יירגע מעט...
להורי, סיון הוא הנכד הראשון, והם הגיעו אלינו כל שבת עד עין זיון על אף עבודתם הקשה במכולת במשך השבוע. הם היו מגיעים ולא מפספסים אף שעה של בילוי אתנו.
אחרי שלושה חודשים היה צריך להלין את סיון בלינה המשותפת והוא בדרכו המיוחדת, לא הקל על השומרות הצעירות אשר זה מקרוב באו לקיבוץ. מחברות השמירה התמלאו בסיפורי אלף לילה ולילה על מעשיו של סיון בלילות. השומרות היו כותבות והשומרים שבאו לסייע להן היו מוסיפים את הבדיחות שלהם...
לאירית היה קשה מאד, הריצות באמצע הלילה, לפעמים לילות של שלג קרים, השומרות הלא מנוסות, כל אלה הביאו אותי לבקש שסיון ילון בבית ואוכל להרגיעו גם במשך הלילה. אלא שקיבוץ עין זיון באותם הימים, שמר על חוקים נוקשים ומרכזת החינוך הציעה שהשומרות תהיינה חברות קיבוץ ותיקות שיש להן ילדים, להן ודאי תהיה תשובה הולמת לסיון... גם זה לא עזר, עד שהחלטנו לקחת את סיון ללון בבית ובתום אותה שנה עזבנו לכפר הנוער מאיר שפיה.
לשפיה הגענו כאשר סיון היה בן שנה. ילד מפותח וערני, "החיסרון" היחיד שלו היה שדיין לא הלך ומשום כך קשה היה למטפלת בפעוטון, שקיבלה רק ילדים שהגיעו לשלב ההליכה, לקבלו. אולם עבודותינו חייבה שסיון בכל זאת ישולב בפעוטון, והוא עשה בזחילה את כל אשר עשו יתר הילדים בני גילו. יום אחד זחל מתחת לגדר הפעוטון כשהיעד – בית ההורים.... בשפיה היה זוחל על המדרכות והכבישים, ירידות ועליות, והכול בזחילה מופלאה. בגיל שנה וחצי החל גם ללכת. אט אט גדל ילדינו ועדיין המשיך לישון מעט ולאכול הרבה. כדי שאנחנו נצליח לישון מעט יותר, שמנו לסיון בתא התחתון של המקרר מילקי ודברי חלב אחרים שאהבה נפשו ובבוקר הוא היה משרת את עצמו, טועם ומתחיל במשחקיו. בשבתות, אהבנו לישון מאוחר, אז שמנו לו גם מיני במבה וביסלי והיינו שומעים את צעדיו הממהרים אל המקרר ואת פיו עסוק בגריסת החטיפים...
בגיל שנתיים לימד עודד את סיון לרכב על אופניים על שני גלגלים עם גלגלי עזר. המהירות שבה נסע בשבילי שפיה העולים ויורדים, הביאה אותו לחשוב שאולי אם יוריד את גלגלי העזר, סיון ירכב לאט יותר. לא עבר יום, וסיון רכב בלי גלגלי עזר ובאותה מהירות. יום אחד, סיון שכנע חבר בן גילו בשפיה לקחת את אופניהם ולנסוע למעגן מיכאל. שומר השער בשפיה נתן להם לצאת את הישוב ורק מאוחר יותר תפס את עצמו ששני הזאטוטים יצאו מן השער בלי אף מבוגר כמלווה....
מעגן מיכאל היתה לסיון יעד של פינוקים. לאף אחד במשפחה הרחבה לא היו עדיין נכדים ועל סיון הורעפה אהבה רבה מעליזה ורבקה. נסענו למעגן מיכאל לעיתים קרובות, היינו מבלים בקיץ בחוף הים, סיון היה שוחה ומשחק בחול והדודות משגיחות עליו. בחזרה לשפיה היתה אירית מבקשת: "סיון אל תירדם, הנה האורות של פארדיס, הנה שפיה", אבל סיון היה כל כך מותש ולא החזיק מעמד. סופו של דבר שהאירית היתה נושאת אותו על ידה ארבע קומות ישר למיטה... לעיתים השארנו את סיון בפעוטון של רבקה שעבדה עם בני גילו במעגן מיכאל, וסיון היה מבלה בו שעות רבות ולא אחת עשה מעשי קונדס עם עידן ששון. מאז לא נפרדו דרכיהם של השניים. יום אחד, יום חורף קר וגשום, כשביקר סיון בפעוטון של רבקה, הוא לקח עימו את עידן למשחק, דודה רבקה שמזה זמן רב לא שמעה מן השניים, חשדה במשהו. עד שהיא מצאה אותם בחוץ, הם כבר פתחו את ברז המים, הרטיבו את עצמם גם מן הגשם וגם מן הצינור. שניהם רטובים מנעל ועד ראש והכל בליווי של צחק ושמחה רבה.
בשפיה גדל סיון והתפתח, תלמידות שפיה אהבו לשחק עמו והא מצדו שיתף עמן פעולה. סיון נרגע מאד והחל לגלות את התכונות שמאוחר יותר יאפיינו אותו כל כך – עסוק תמיד, עוזר בבוקר לשכן שגר לידנו מנהל אתו שיחת מבוגרים ובכלל – יותר קשרים עם כל אדם.
כאשר סיון היה בגיל הגן עברנו לגור במעגן מיכאל. סיון נכנס לגן ב' ונעמי סמדר (בירן) קלטה אותו. בילדים בני גילו הכירוהו עוד מימי פעוטון רבקה והוא מיד הפך להיות אחד מהחבורה. בימי הולדת אהב להזמין עוגות של קטר ורכבת, וברור היה לכולם שהאופה הטובה היא דודה עליזה, שהכינה אותן באהבה רבה. המעבר לכיתה א', כיתת "דולפין", לווה על ידינו בחששות מאד גדולים. סיון היה בכיתה עם עוד ששה עשר בנים וארעה בנות, ודאגנו: "מה יהיה עליו וכיצד יסתדר?" ואכן בכתות הנמוכות היתה לסיון התמודדות לא פשוטה.
ב"דולפין" היו בנים מאד חזקים. לא תמיד הדברים התרחשו כפי שסיון היה רוצה והוא – שניחן בחוש צדק, במצפון יוצא דופן, במחויבות לעשות את המשימות שהוטלו עליו או שהוא לקח על עצמו, לא תמיד יכול היה להשלים עם מה שעשו לו בני "דולפין". הרצון שלו לשלמות, השאיפה שלו להשיג כמיטב יכולתו, עוררו עימותים קשים.
עודד חושב שלא פעם, ניצלו בני "דולפין", בכיתות הנמוכות, את המלחמה של סיון לצדק, כדי להרגיז אותו. סיון היה עולה אז מ"דולפין" לכיתה בה לימדה אירית, ומתאר בפניה את האירוע, מתרגז, נרגע וחוזר חזרה כשאירית מלווה אותו מרחוק ומקווה שהוא ידע לפתור בעצמו את הבעיה שנוצרה.
בכיתה א' סיון היה מכין את שיעורי הבית ביום שניתנו, מארגן את זמנו כך שקודם ישלים את מה שהוא חייב לעשות ורק אח"כ יצא מן הבית לבלות עם ההורים, לבריכה או לחברים. חשבנו: "נו, אלו חודשי הלימוד הראשונים, ההנעה הזו ללמידה ודאי תעבור והוא יתחיל לעגל פינות", ולא כך קרה. מיום שעמד על דעתו, סיון היה קודם כל עם מצפון ענק לעשות את כל המוטל עליו, ורק אח"כ לארגן לעצמו מלוא חופניים של עיסוקים: כדורגל, כדורסל, שחיה ומשימות כיתתיות. תמיד שאלנו:"איך אתה יכול לעמוד בכל המטלות?" והוא בשלו: לא מפספס אף אחת מהן ועושה הכל בשלמות, בבגרות, בחריצות רבה.
בשנת בר המצווה ניסינו לשכנע את סיון "לרדת" מאימוני השחייה. באימונים אלה היה לסיון מאד קשה, הוא התאמן עם שחיינים מצטיינים מן הכתה שלו והוא קטן הקומה, צריך היה להתחרות עם הישגיהם. אבל סיון לא ויתר. נחוש בדעתו, הוא המשיך להיות פעיל בכך גם בשנת הבר מצווה, על כל משימותיה, והקפיד לבוא לכל האימונים הספורטיביים שהוא נדרש להם.
אביבה דותן חינכה את דולפין בכיתות ג' עד ה'. בשיחות עמה ציינה עד כמה נרגע. בני "דולפין" למדו אז להכיר את איכויותיו והוא השתלב בהנהגה המיוחדת והכל כך טובה של הכתה הזו. הפרגון שהם ידעו להעניק זה לזה, העשייה המשותפת של מבצעים, העזרה ההדדית – היו חלק קטן מייחודה של הכתב הנפלאה הזו. את שנת הבר מצווה ליווה אריה ולדנברג. זו היתה שנה של מלחמת המפרץ הראשונה ואריה, על אף כל המגבלות, הוביל את בני ובנות "דולפין" אלי משימות מיוחדות, נוסף לאילו המסורתיות. הם היו עסוקים בבניית דגם של הקיבוץ, וטיפול בחלקת תבלינים שהם שתלו, טיפחו ומכרו. סיון נרתם במלוא כוחותיו ונטל חלק בכל המשימות, תוך הקפדה רבה לבצע הכל בשלמות ולא לוותר גם על אף מטלה אישית שבה היה מחויב כתלמיד וכספורטאי.
הדבר הבולט כל כך בשנת הבר מצווה היה עד כמה סיון נמוך מכל הבנים, והנה כעבור כמה שנים, מיד אחרי הגיוס לצבא, עלה יום אחד סיון עם בני "דולפין" לחדר האוכל ודודה רבקה שישיבה עמנו ציינה: "כמה משונה, בבר מצווה היה סיון הנמוך מכולם ועכשיו הוא בין הגבוהים"...
בכיתה ז' החל סיון לעבוד במדגה – הענף שהוא אהב. הוא לא ויתר על אף יום עבודה, וגם בחופשות מהצבא חזר לעבוד שם, כל פעם יומיים שלושה. שוב, למרות החששות שלנו שאולי הוא ילך במדגה לאיבוד מבחינה חברתית, לא כך היה. חגי לביא סיפר לנו שהם קראו לו שם "המג"ד". סיון היה בא בבוקר ומתחיל לארגן את החבורה לעבודת יומם. היכולות שלו ליצור קשר עם המבוגרים, עם בני כל הגילים, היתה מתת אל ויחד עם זאת, הוא מעולם לא התבייש לתבוע מאחרים ולארגן אותם לביצוע המשימה.
סיון היה אח בוגר להדר ואביב והיה קשור מאד אליהם. הוא אפילו הצליח ללמד את הדר לרכב על אופניים בלי שתי ידיים, לחרדתם הגדולה של ההורים. הוא תמיד רצה להסביר להדר דברים שידע אבל היא היתה משלחת אותו מעל פניה...
בשנת הבר מצווה של סיון, בדיוק ברגע בו נחת הטיל האחרון ששוגר מעירק, יצא אביב לעולם. מן הרגע הראשון סיון החל לטפל בו ולדאוג לכל צרכיו. בארבע אחה"צ היה סיון מתייצב בבית התינוקות או בפעוטון של אביב ומביאו במשא גב הביתה ואז משחק עמו, מחתל ומאכיל אותו. כל זה יצר בין אביב לסיון קשר מאד מיוחד שנמשך כשאביב גדל וסיון היה מזמין אותו לאירועים החברתיים של בני "דולפין". אביב היה משחק ומשתובב עמם לשמחתם הרבה. הוא היה מוזמן למסיבותיהם והיה שותף צעיר להווי שיצרו.
בבית סיון המשיך להיות הילד הרעב, שאוהב לאכול ובעיקר אוכל ממש. הוא היה מאד שמרני בתפריט. סטייק טוב, ואפשר גם סטייק לבן, ואם לא – אז שניצל וצ'יפס, ואם גם זה חסר, הוא ידע להסתפק גם בסלט גדול וביציה מכמה ביצים והעיקר שיהיה והרבה. השיחות בבית היו על הכיתה ועל המשימות הלימודיות והחברתיות, לא כל כך הרבה דיבורים פילוסופיים, אבל תמיד – מאד אמיתי ומאד בלתי אמצעי.
סיון המתבגר היה נער שניתן לשוחח עמו על כל דבר שבעולם – פעם דיברנו עמו ועם הדר על סמים והאם צריך לספר על נער משתמש למבוגרים המטפלים בו. הדר אמרה שלא יפה להלשין וסיון הסביר לה שאין זו הלשנה אלא מקור של עזרה לחבר, כדי לאפשר למבוגרים להושיט יד ולסייע, כזה היה סיון, תמיד מוכן לעזור. כשאחד מהחברה היה סגור תקציבית, ארגן סיון איסוף בקבוקי בירה בשכונה, 700 ₪ נאספו וניתנו לאותו חבר. עידן ששון, חברו הטוב, שמן הפעוטון נקשרו דרכיהם, מתאר אותו ממש במונחים של אב, חבר מסור ונאמן שתמיד נמצא בשבילו.
שנת י"ב היתה לסיון שנה רבת פעלים; סיון הדריך בימיה, התכונן לבגרויות, עסק כולו במשימות הכתה והכשיר עצמו לימי הגיבוש לקראת הגיוס המיוחל, ואם ניתן – אז לסיירת מטכ"ל. כתלמיד, מערכת השעות של סיון היתה מערכת ריאלית של פיסיקה, טכנולוגיה מוכללת ומחשבים, אך גם מהקצועות ההומניים ידע להוציא את המיטב. ענת וינבוים שהדריכה אותו בעבודה בתנ"ך סיפרה עד כמה ידע סיון לארגן את זמנו, לעמוד במשימות שקבע, להעמיק בחומר. גם סיון העיד שהחומר דווקא כן מעניין. כך היה גם כאשר קרא שיר שדיבר אליו, או בשיעורי הלשון וההבעה של אורית רון, שהצליחה לגעת בדברים שענינו אותו והעשירו את עולמו. אבל העיקר היו המקצועות הריאליים והטכנולוגיים. כאן מוכן היה סיון להשקיע שעות ללא סוף ללמידה ותרגול. גדי המורה לפיסיקה, סיפר לנו, שלפעמים היה סיון מתווכח עמו, מבקש הוכחות נאמנות לאשר נאמר בשיעור, ואינו מרפה עד שגדי נתן את התשובה שסיפקה אותו.
סיון בחר ללמוד בספריה אצל גסטי או בבית ההורים. ב"שכבה", הוא אמר, "לא לומדים, שם עושים רק "פלוורה". אנחנו הכנו לו בבית פינה משלו לעבודה ושינה, ויחד עם זאת, לא היה יום שלא היה יורד לשכבה וממשיך לעסוק בהדרכה בימיה, במשימות הכיתה ובאימונים בכל הקבוצות בהן השתתף. כספורטאי, היה מאופיים ביכולת הארגון של כל אחד בקבוצה, ואנחנו עד היום תמהים איך אדם צעיר כל כך ידע לארגן בצורה כל-כך נבונה את הזמן. הדבר היה לנו חידה, ובשביל סיון היה זה יתרון עצום, רק כך יכול היה להספיק את כל אשר רצה לעשותו.
אט אט הפך סיון להיות אמרגן של דברים רבים שבני "דולפין" עשו, בשנת י"ב לקחה על עצמה הכיתה את הטיפול בחוף הים, נבנו שולחנות ומקומות למנגל, הועברו קווי מים וחשמל, וגולת הכותרת הייתה הצריף שנבנה לטובת המתרחצים ממש על שפת הים.
מאוחר יותר נאלצו לפרק את הצריף ולהעלותו במצוות רשות החופים לסוללה. שם עמד מיותם עד מותו של סיון. אז החליטו בני "דולפין" לשפצו ולמקמו במקום שבו הוא נמצא היום, ולהקדישו לזכרו של סיון.
ערב גיוסו לצה"ל, כאשר היה סיון צריך לחדש את רישיון הנהיגה לרישיון קבע, שוחחנו על האפשרות של תרומת אברים. אמרנו לו שאנחנו נושאים כרטיס "אדי" וסיון החליט שגם הוא יעשה כך.
נושא המוות והפחד ממנו עלה בשיחות בינינו, למרות שסיון, כחייל בסיירת מטכ"ל וסיירת גולני, נכנס ויצא ללבנון וממנה פעמים רבות. הוא לא הראה שהוא דואג. אנחנו חששנו, וכשסיון החליט ללכת לקורס קצינים, שמחנו. חשבנו שאז תהיה לנו חצי שנה של שקט. מהר מאד אמרו לנו שגם בקורס הקצינים עולים ללבנון...
הגיבושים השונים הביאו את סיון לסיירת מטכ"ל, זה מה שהוא רצה לעשות בצבא. ואכן סיון התקבל לסיירת ושנה שלמה שירת בה. כאשר בא הביתה בשבתות, נהג סיון לקום מוקדם בבוקר, להעיר את בני "דולפין", ללכת עמם לים לשוט, ואח"כ היו מבלים יחדיו ברחבה שבנו (עודד ביקש מסיון שלא יגלה לו מהיכן לקחו את הבלטות לרחבה זו...)
אל חבורת "דולפין" הצטרפו כמה בנים מן הכתות הגבוהות ובד"כ גם כמה בנות מ"סנפיר", והבילוי נמשך לעיתים גם לדיסקוטקים במוצאי שבת, שמהם חזרו עייפים בידיעה שיש מי שיעיר אותם בבוקר... אחרי הדיסקוטקים, בשתיים ושלוש לפנות בוקר, סיון היה נכנס הביתה ומבקש שנעיר אותו מוקדם בבוקר יום א. הייתי מצלצלת אליו להקימו, אבל ידענו שאין זה עוזר והיינו יורדים אליו לחדר כדי להעיר אותו. שאר חבריו ידעו שיש להם על מי לסמוך ושסיון לא יתן להם לאחר לצבא.
אחרי שנה בשרות הצבאי, סיון היה "ברגילה". ביום א' הסיעה אותו אירית לרכבת וכשחזר לסיירת מטכ"ל קרא לו מפקד הצוות להודיעו שהודח. בעשר בבוקר של אותו יום ראשון, התייצב סיון בביתנו בחזרה וסיפר לנו שהודח. היה לנו נורא קשה, במיוחד כי לא ידענו איך סיון יקבל את זאת. אירית ממש חששה שסיון יזיק לעצמו ואמרה לו זאת בגלוי. עודד עשה סיבובים באופנוע מסביב לחדרו כדי לשמור עליו מרחוק. עבר יום וסיון התעשת, התחזק, ובסופו של דבר החליט ללכת לסיירת גולני שם שרתו טל,שסיון הכירו, ועידן מ"דולפין". ידענו עד כמה רצה סיון להשתלב בסיירת מטכ"ל, ידענו שזה היה כל עולמו בשנה הראשונה של השרות והנה – ראינו שהוא מקבל את ההדחה בצורה כל כך מבוגרת ושקולה, ובוחר לעצמו נתיב אחר כדי לממש בו את כוחותיו.
סיירת גולני קיבלה את סיון אל חיקה. עידן ששון כבר היה שם חייל ותיק ובעידודו של סיון גם הלך לקורס חובשים. וסיון, שנקרא בפי חיילי הסיירת "חדש", התגלה במלוא כוחותיו הארגוניים עד שמפקדיו ציינו כמה הוא היה להם לעזר. הם ידעו שאפשר להסתייע בו כדי להצעיד את הקבוצה, לארגן ולסדר דברים, "סגן מפקד" לכל דבר. בכלל, בצבא התגלה סיון כנווט מצויין. חוש ההתמצאות שלו בלילה, חוש ארגון הזמן והתביעות שתבע מחבריו, עשו אותו בניווט הלילה למנהיג אמיתי שסוחף אחריו את הכתה שלו.
סיון נקשר אל הסיירת וחייליה, כאב ההדחה מסיירת מטכ"ל הוקהה, ועכשיו היה מוכן לשמוע גם על אפשרות ללכת לקורס קצינים, לחתום שנה, ולחזור ליחידה כדי להיות בה קצין טרור.
סיון עבר בציונים מעולים את ההכנה לקורס קצינים. בסופה, בדיוק בבוקר יום התאונה, הוא הוזמן לשיחה אצל מח"ט גולני, גדי אייזנקוט, שביקש ממנו לשוב ולחשוב האם יוכל בתום קורס הקצינים, לחזור לשרשרת הפיקוד של גולני. השיחה, שהייתה אמורה להיות קצרה ועניינית, נמשכה זמן רב יותר מזה שנקבע לה, המח"ט התרשם תחילה מיכולותיו וביצועיו בקורס ההכנה, התרשם עמוקות מבגרותו ואיכותו כאדם וחייל. ביום חמישי ההוא צלצל סיון אל אירית וביקש ממנה שתאסוף אותו מכביש בכניסה לקיבוץ. בדרך הספיק לספר לה על השיחה עם המח"ט ועל ההתלבטות שלו מה יעשה בתום קורס הקצינים. אחרי שירד לחדרו הוא בא לבית ההורים ואמר שהוא נוסע לדיסקוטק ברמת דוד – הורטיגו. ביקשנו ממנו שינוח, אמרנו לו שהוא יכול לצאת בערב אחר, אבל לסיון היה חשוב לצאת עם חבריו.
בדרך חזרה קרתה התאונה המחרידה. צור לוי היה הנהג. כל הנוסעים באוטו היו עייפים מאד. היום העמוס, הבילוי עד השעות הקטנות, התאונה....מה שכל כך כואב לנו שדווקא לסיון זה קרה, הוא – שהיה נהג כל כך זהיר. דודה עליזה, שאותה הסיע לפעמים בכל מיני נסיעות, סיפרה תמיד שהוא לא נוהג כמו נהג צעיר חדש, שאצלו הכל נעשה בשיקול דעת, בידיעה וברגישות לכל המתרחש סביבו בכביש.
באחת – נקטעו כל החלומות של סיון... הוא תכנן לחזור לקיבוץ, לטייל מעט בעולם ואח"כ ללמוד בטכניון, ואנחנו תכננו שנראה אותו מצליח, תורם, וכמו שעודד אומר, לא רק אנחנו הפסדנו, התרוקנו, החמצנו, גם העולם הפסיד...
סיון נפגע בתאונה פגיעה מוחית קשה. הרופאים אמרו לנו שהוא אפילו אינו צמח ובעדינות רבה ביקשו מאתנו שנסכים לתרום את אבריו. בהתחלה הרופאים נדמו לנו כציפורי מטרף במדבר. חששנו שהם מרואים את סיון פצוע קשה והם מבקשים לתת את אבריו למי שיותר קל להם לטפל בו. סיון שכב במיטה והיה שלם לגמרי. הכל עבד, ואנחנו נאחזנו בסיפורים ששמענו על אנשים שנפגעו פגיעה מוחית ואפילו היו צמח – והצליחו להירפא.
עודד אפילו היה מוכן שסיון יישאר צמח ובלבד שיישאר איתנו. לאירית היה חשוב לשמוע חוות דעת נוספות על מצבו של סיון ועל האפשרות להצלתו, ורק שלא אנחנו נחליט על גזר הדין של חייו.
רק כשהיינו משוכנעים שסיון באמת לא יוכל לחיות, נתנו את הסכמתנו שאבריו יושתלו. רצינו לדעת מי הם המושתלים, ואם הם ירצו, גם להיות עמם בקשר. ואכן, היום אנחנו בקשר הדוק עם שניים מהם.
ההנצחה של סיון היתה לשובה לנו מאד. חשוב היה לנו להיענות לבקשת הכדורגלנים לזכור את סיון בטורניר לזכרו ולבקשת תחרות השייט בשדות ים לתת גביע על שמו. כך גם השטת ה"בוסטון" הנושאת את שמו והפקת סרט הווידאו לזכרו. בעיקר חשוב היה לנו שהצריף יועבר למקום בו הוא נמצא היום, וישמש מקום מפגש חי.
הצריף הוא מקום מפגש שהפך לממש אתר חי שנושא את זכרו של סיון כל רגע, כל שעה, כל יום כל היום וכל הלילה.
הגעגועים, הגעגועים אליו ממלאים אותנו ואת הדר ואת אביב ועם זה נשאר עד יומנו האחרון.
