רחל מיכוביץ - מתאמת השתלות
כמתאמת השתלות נקראתי בדחיפות באחד מימי שיש בספטמבר 1998 לבית חולים רמב"ם.
סיון בר-נתן, כך נמסר לי, חייל בשירות סדיר נפגע אנושות בתאונת דרכים ונקבע מוות מוחי.
יצאתי במהירות לכוון בית החולים כאשר צפונות בראשי מחשבות ורגשות על המפגש הצפוי עם המשפחה שחווה מוות פתאומי של בנם היקר מכל. מראות ומחשבות קשות מלוות אותי לאורך כל שנות עבודתי בתפקיד מתאמת השתלות.
הגעתי לבית חולים רמב"ם למחלקה נוירוכירורגית ובצדדית עיני קלטתי את אירית ועודד, הוריו של סיון, שהיו באותה עת שרויים באבל כבד, עצב חסר מנוחה על אובדן היקר מכל. עיניים אלה ליוו אותי אל החדר בו שכב סיון, הבטתי בו וראיתי עלם חמודות שזה עתה נגדע גזע חייו. נמסר לי כי קיימת אפשרות לתרומת אברים ועלינו לקבל את הסכמת ההורים.
רגע בקשת ההסכמה הוא רגע קשה מנשוא אך הוא גם רגע בו מתקיים החיבור הבלתי אפשרי שבין החיים למוות. אירית ועודד ידעו על רצונו המוצהר דל סיון לתרומת אברים – סיון חתם עוד בחייו על כרטיס "אדי" בו הוא מבקש לתרום את אבריו במקרה מוות. ההורים רצו לממש צוואה זו, אך רצונו זה לווה בקושי לקבל את מותו ובאי הוודאות לגבי המוות. אני למרות הספק והקושי, מצאתי משפחה אמיצה שהתמודדה באצילות נפש נדירה עם האובדן הקשה מכל ומצאה את התבונה, היכולת והכוח למסור, לתת ולהעניק במות יקירם חיים חדשים לאנשים זרים.
חבריו של סיון מהקיבוץ הגיעו כשהם מתקשים להבין את מות חברם. אירית ועודד בקשו ממני להיפגש עם החברים ולהסביר להם את מצבו של סיון והליך תרומת האברים.
פגשתי אנשים צעירים, כואבים, עצובים וספקנים באשר לקביעת מותו של סיון. המעמד היה עבורי מאותם מצבים מיוחדים במסגרת עבודתי ולכן כל כך נקלט ונחלט עמוק בזיכרוני. החברים שאלו, בכו, טענו, בכו וחיפשו יחד דרך לקבלת מותו הפתאומי.
המפגש עם העיניים הצעירות והתמימות המחפשות מענה לספק, לפחד ולכאב צפו בי וחיכו למוצא פי. היה חשוב להסביר להם מהו מוות מוחי, מהיכן הידיעה והוודאות באשר לפטירתו של סיוון.
הדר, אחותו של סיון עמדה איתי מול האנשים הכל כך צעירים וסיפרה להם על רגע החלטתו של סיון להצטרף לאגודת "אדי" ולתרום את אבריו במותו. זה היה מעמד נדיר בו אנשים צעירים עוד טרם חיו את החיים מתמודדים עם מות חברם. מתוך רצון לנהוג במותו באחריות מלאה למרות צערם.
הידיעה כי סיון ציווה עוד בחייו לתרומת אברים סללה ליקיריו את ראשית תהליך ההתמודדות עם תרומת אבריו.
בידיעה כי כך רצה סיון, אין חסך לכאב ההורים והמשפחה, אין חסך ביגון והקלה בתחושת האובדן הקשה, אך יש בה ניסיון ליצירת קשר מחודש עם סיון דרך הענקת חייו לאחרים.
שם משפחתו של סיון הוא בר-נתן וכשם משפחתו כך נהג: בר-נתן בפשט זו יכולת נתינה, תרומת אברים היא נתינה מלאה ללא היכולת האישית של הנותן לזכות בקבלה ובתמורה. בנתינה זו נתן סיון גם ליקיריו את הכוח להתמודד עם מותו הכל כך פתאומי דרך שיתופם בנתינת חיים חדשים לאנשים אחרים.
הלוואי ולא נזקקנו להצלת חיים, ואם נזקקנו, עומדת בפנינו הזכות בחיים להעניק חיים גם במותנו.
תודה לך סיון, תודה להורים אירית ועודד והאחים האמיצים הדר ואביב, תודה לכל המשפחה האצילה. תודה לכם חברים צעירים ויקרים.
