סיווי, אחי,
וואי אחי, עברו כבר 20 שנה! פשוט לא להאמין.
20 שנה מאז הלילה הארור ההוא...
באותו לילה זהר, עכשיו כבר אשתי, נשארה לישון אצלי פעם ראשונה. אז לא הצטרפנו אליכם לנסיעה למועדון כמו בדרך כלל.
לפנות בוקר דפיקות היסטריות על הדלת. הרן ורודד בפנים חמורות מספרים לי שהייתה תאונה, ואתה מאושפז ברמב"ם במצב קשה.
אני מתעורר ומנסה להבין מה קורה. בינתיים מגיעה שמועה מבית החולים שאירית מבקשת מאיתנו לבוא כדי להגיד לך שלום פעם אחרונה. להיפרד. הזוי...
אנחנו מתארגנים החבר'ה ומגיעים לרמבם. מכניסים אותנו להיפרד ממך זוגות זוגות. אני בקושי רואה אותך שוכב שם, נפוח כולך, מחובר למכשירים. בקושי רואה כי הדמעות מציפות את העיניים.
הלוויה קשה. העצב מכאיב כל כך – בקושי אפשר לנשום. זהו, נפרדנו. הלוויה, שבעה, אתה איננו. אתה לא מתכוון לחזור.
במשך חודשים רבים היית מבקר אותי בחלומות. כל כך רציתי אותך חזרה – בכל צורה שהיא. היו פעמים שהיית חוזר אלינו עם כמה שריטות, ומתרברב שצריך הרבה יותר מתאונה כזאת כדי לדגדג אותך.
לפעמים היית חוזר בכסא גלגלים, אבל עדיין היית איתנו. פעם הגעת בגוף אחר אבל עם אותה אישיות, פעם הגעת באותו הגוף, אבל אישיות אחרת.
הנפש פשוט לא הצליחה לשחרר אותך. לפעמים בחלומות הייתי מתנחם בזה שנשארת איתנו בתור צמח .
אחרי שאבדה התקווה שתשרוד אירית ועודד הסכימו לתרום את האיברים שלך.
את הריאות שלך קיבלה דפי. היא הייתה הילדה מהפרסומות על סיסטיק פיברוזיס, אלה שהתארחו בקייטנה בקיבוץ.
באחד מימי הזיכרון ראיתי בטלוויזיה סרט שהביא מצד אחד את הצער העמוק של המשפחה במהלך התאונה וההבנה שנהרגת, ומצד שני את עצמת השמחה של דפי ומשפחתה על כך שנמצאו ריאות עבורה.
שתדע לך שבמותך הצלת אחרים. בזכותך נבראה משפחה חדשה בישראל, ובקיבוץ – של דפי ונועם. הם עכשיו כבר חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלך.
למרבה הצער גם דפי נפטרה לפני כמה שנים כשגופה דחה את הריאות החדשות שהשתילו לה, אחרי שהריאות שלך כבר נחלשו מאוד.
אתה זוכר שהבאנו את נאדר לחפור בים ולסלול את קווי החשמל והמים כחלק מפרוייקט י"ב?
מה שלא זכינו לסיים זה את הצריף. אחרי שבנינו ביחד את שלד הרצפה על עמודי החשמל באו ארגונים ירוקים וגררו אותו אל מחוץ לים.
אחרי מותך החלטנו לסיים את הבנייה של הצריף לזכרך. בהתחלה התארגנו כמה חבר'ה, וברגילות התחלנו להשלים את הבנייה. ההורים שלך השיגו מימון, ועזרה קצת יותר מקצועית והצריף הלך ונבנה, והתפתח.
היום הוא מקום שוקק ומדהים, עם רחבה גדולה, סככת צל ודשא. בקיץ צריך להזמין מקום שבועות מראש כדי לזכות לבלות בו.
הזמן עובר ועובר. החבר'ה גדלים ומגדלים משפחות. כמעט כולם התחתנו ומגדלים כבר את הדור הבא.
רודד ניהיה רופא. רופא! תאר לך. הבן אדם לא זכר איפה הכיתה שלו בביה"ס.
ששון תפס אמריקה. התחתן והשתקע שם. כול שנה בערך הוא בא לבקר, ואז נפגשים שוב כול "החבר'ה".
אני מספר לילדים שלי עליך מדי פעם. שלאבא היה חבר שנהרג בתאונת דרכים.
נשארתי עם הרבה מאוד זכרונות ממך. אני מרגיש שהיית מאוד דומה לי בהמון תחומים.
את קורס מפקדי סירות בעכו עשינו ביחד, ואח"כ הדרכנו בימיה. בקורס צלילה היינו בני זוג. גם לסיני טיילנו ביחד.
אחרי ביה"ס היינו מגיעים ביחד לגסטי. גם קצת כדי לעשות שיעורים, וגם כדי לעזור לחבר'ה אחרים בפיזיקה ומתמטיקה.
לקראת הבגרויות למדנו ביחד. אתה היית המצפן שלי. בלעדיך ספק אם הייתי מצליח ללמוד ברצינות. עשינו עסק – עד הצהריים נלמד, ואחר כך נלך לעשות סקי מים בבריכת דגים עם סירת המנוע של הימיה.
לקראת הצבא התאמנו ביחד. היינו רצים ומסיימים את הריצה ברמפה, ושותים שקית חלב מהמקרר. האמנו שהחלב מחזק אותנו.
לצבא התגייסנו ביחד – אני שני ואתה. עמדנו בתור לבקו"ם אחד אחרי השני ואפילו המספרים האישיים שלנו עוקבים.
בראש שלי החיים שלנו ממשיכים במסלול די דומה - קבע, טיול בדרום אמריקה, לימודים בטכניון. בטח היית נרשם להנדסת מכונות. מתאים לך. היית מצטרף אלי ואל רודד בחדר עיון כמו בימים עם גסטי.
אבל החיים שלי המשיכו בלעדיך. עם השנים הנוכחות שלך בחיי הצטמצמה לכמה ימים בשנה. אבל הזיכרון לא דועך.
אני זוכר אותך אחי. אני זוכר ומוקיר את החוויות שהיו לנו יחד. אתה חסר לי. עצוב מאוד מאוד שלא יכולת להמשיך איתנו את מסע החיים.
בטח ניפגש בסוף הדרך. תחכה לי. יהיה לנו כמו תמיד הרבה על מה לדבר.
,
אוהב ומתגעגע,
תום
...
