דברים לזכרו שאמרה מיכל שדה בבית הקברות
לעודד ואירית
בחרתי לכתוב דווקא לכם, ההורים של סיון
ההורים של חייל בן 20, שיוצא לבלות, ולא שב הביתה
היום הזה תפס את כולנו בהלם. ערב חג בפתח, חלק מהכיתה עדיין בשנת שירות, חלקם חיילים.
טלטלה עברה על כולנו באותו בוקר, לא ידענו מה לחשוב, כולנו קיווינו
היו שברי ידיעות על מה שקרה, קטעי שמועות על מי היה באוטו ומי לא,
מי חי ומי לא. ומה בכלל קרה שם, בסיום ערב של בילוי.
ככל שעברו השעות, התברר לכולנו, שהיום הזה הולך להסתיים ברע מאד, ועצוב עוד יותר.
אירית – את עם המון כוחות, ביקשת את ילדי דולפין, כולם, שיבואו להיפרד.
היה חשוב לך השלום האחרון.
רצית לראות את כולם נפרדים מבן כיתתם.
היום- אנחנו 20 שנה אחרי הפרידה מסיון.
20 שנים חי בתוכנו, ו- 20 שנה כבר לא.
השנים עברו, כולנו גדלנו, צמחנו. כל אחד זוכר את סיווי בדרכו שלו.
כל בני הכיתה למדו, הקימו משפחות ונולדו ילדים.
את אירית, וגם עודד, שומרים על קשר חם והדוק עם דולפין – מתענינים מה נשמע, מה לומדים ולא שוכחים ברכה ללידה או חתונה.
וזה לא מובן מאליו, לשמור על היש, כאשר לכם כל כך אין.
גם משפחת בר נתן התרחבה, נולדו נכדים, ויש דור המשך.
זה סוג של נחמה, בים של הצער והאובדן.
