מרק מאיירס - מחנך
25 ספטמבר 1998
לאירית, עודד, הדר ואביב שלום,
ישר עם ההודעה על סיוי בשבוע שעבר התישבתי וכתבתי את מה שכתבתי, דבר שזרם ישר מהלב אל הנייר. מעכשיו והלאה סיוי יהיה רק חלק מהעבר, של זכרונות ורגשות. הראש שלי לא מפסיק לעבור על "תמונות" מהתקופות השונות בהן היינו ביחד, והייתי רוצה שהחלק הקטן והצנוע שלי בחייו, סיון שאני הכרתי, יהיה חלק מהתמונה הכללית יותר שתבנו לזכרו. אין לי מושג מה הולך להיות במכתב הזה, אני רק מרגיש את הצורך לכתוב לכם עליו, להשאיר לכם עוד משהו קטן ממנו.
עוד לפני שהיה "דולפין", אני זוכר שסיון תפס את העין שלי. שמעתי אותו מדבר אתך, אירית, בעת שיצאתם מחדר הדואר, והוא שאל משהו בסגנון דיבור שלא הייתי מצפה לשמוע מילד גן. מין גבר קטן. כן, משהו תפס אותי כבר אז, משהו שקשור לאותה בגרות שהזכרתי בשבוע שעבר.
לא אנסה להרחיב על מה שכבר כתבתי לגבי המפגש שלנו בכיתה א. תאמינו לי שלא במקרה השתמשתי במלה "זהב" בקשר אליו כשכתבתי בשבוע שעבר. כבר אז, כשהיה בן שש, השתמשתי במלה הזו כשדיברתי אליו.
תרשו לי לספר סיפור שחרוט בזיכרוני. צוות "דולפין" אוכל ארוחת בוקר לאחר שהילדים גמרו לאכול (אז עוד אכלו בבתי הילדים) . הילדים משחקים בחצר. באמצע הארוחה נכנס סיוי בבכי מר, מייבב ובקושי מסוגל לדבר. "מה הבעיה סיוי, מה קרה?" שואלים אותו. בקושי רב מצליח סוף סוף להגיד "אומרים… אומרים… שאני… שאני… בכיין!" וממשיך לבכות.
והסיפור הזה אומר הרבה על סיון ו"דולפין". החצר ה"דולפינית " בכיתה א לא היה מקום פשוט לאף ילד או ילדה. ממש מלחמת הקיום הרגילה של כיתה א, ועוד יותר כך בגלל כמות הבנים. ולאלה שהיו קצת פחות אגרסיבים או חזקים, המלחמה הזו היתה לפעמים קשה. אבל סיוי פעל בנמרצות ש"ירגישו אותו", ולמעשה תמיד היה אחד מהחברה. הוא עשה זאת תוך כדי שמירה עקבית על הגרעין הבולט כל כך של "ילד טוב". מיומנות לא פשוטה, אך "הלך לו" בגדול.
עברו עשר שנים כמעט ללא קשר עם ילדי "דולפין". מן "גלות דולפין." אך מהצד ראיתי איך סיוי מטפל באביב ושוב מצאתי את עצמי חושב דברים חמים ומיוחדים על הילד הזה. קשה לי להאמין שרק לי היה חם בלב לנוכח האהבה הגלויה והטיפול הבוגר כל כך שסיוי נתן לאביב. . בשנים רחוקות מעכשיו, כשהזיכרונות של סיון יהיו פחות חדים, אביב יכול לדעת שחלק מהמטען הרגשי שיש לו נקבע על-ידי האהבה העמוקה שקיבל מאחיו הגדול, ובמובן הזה סיון תמיד יהיה אתו.
שוב נפגשנו כשעלו לחטיבה העליונה. המפגש בשיעורי האזרחות היה בשבילי חוויה אמיתית. קודם כל ,שמחתי על המפגש החוזר עם ילדי "דולפין". אך הצמד -החמד של סיון וים, שהיו כל כך מעודכנים בעינייני דיומא וגם שקדו בלימודים, "החזיקו אותי קצר מאד", והובילו דיונים ושאלו שאלות שהפכו את השיעורים למפגשים פוריים לכולם. אני שמח שלא חסכתי בפירגון בזמן אמיתי, והם ידעו עד כמה הערכתי את תרומתם לכיתה. עד היום אני מחזיק את הדינמיקה הזו כדוגמא לאווירה לימודית שיש לשאוף להשיגה בכל כיתה…ולא תמיד מצליח.
ועל העומק העצום של הנער הזה, על האיכפתיות, על האינטליגנציה, ואולי מעל לכל על האופי הנוח כל כך, מה אפשר להגיד? אני יודע שגם מכם אף פעם לא חסכתי בפירגון, ותמיד ידעתם מה חשבתי עליו ואיך הרגשתי כלפיו.
שמרנו על קשר גם אחרי סיום בית הספר, ועם הגיוס לצה"ל, תמיד מצאנו את הרגעים שסיוי עדכן אותי לגבי התקדמותו בצבא. דיברנו לפני כמה שבועות, וכשהוא סיפר לי שהוא עומד להתחיל קורס קצינים, יכולתי רק לחייך ולתת לו צפחה, כי לא היה צורך במילים. זה פשוט היה סיוי במיטבו, שממשיך בדרכו הרצינית. כמו בכל מפגש אתו, נפרדתי ממנו עם חיוך חם בלב.
וזהו. זה הרגע הקשה, כשאני מבין שלמעשה אני כותב דברי סיכום על מה שהנחתי שיהיו שנים ארוכות של קשר חם. קשה לי מאד, ואני רק יכול להשתתף בצערכם בגלל החור הגדול שנפער בחייכם. ביום שיש שעבר, לאחר שיעור על תקופת בית שני, נשאלתי אם אני מאמין באלוהים. עניתי שלא, ואז שאלו במה אני כן מאמין? חשבתי מעט ועניתי שאני מאמין בטוב שיכול להיות בבן אדם, אולי בגלל שכיחות הלא טוב שרואים בחיים. וחשבתי מיד על סיוי, כי באותו רגע עוד קיווינו לנס. חשבתי שזו הסיבה שאני כל כך אוהב אותו, כי בעיקרון הוא אדם
טוב, מה שכולנו מקווים שייצא משמונה עשרה שנות חינוך ואהבה. וזה מה שיצא בסיון.
לטוב הזה, לבחור הזה, אתגעגע מאד מאד.
מרק
