זוהר מנדל - חבר צוות "אביב", סיירת גולני
אירית
קצת קשה לכתוב מכתב לאמא של חבר שנפטר ולספר לה על הבן שלה סיפורים.
כל הסיפורים האלה שעוברים לי בראש הם מעין הקדמה לדבר שחוויתי אתך באופן אישי, דבר שאת לא יודעת עליו עד עצם קריאת שורות אלה.
סיון הגיע אלינו לצוות אחרי הטירונות. כל האנשים החדשים שמגיעים לצוות, תמיד מתקבלים במבטים חשודים, סקרנים, חוקרים, מנסים להבין מי זה הבן-אדם שהגיע אלינו פתאום משום מקום. את סיון למדנו לאהוב ממש בקלות. בראש ובראשונה בן אדם נחמד לכולם, רצה ישר להתבלט, להיות מוביל, מעמד שאליו הגיע אחר-כך.
החוויה האישית שלי עם סיון "וסרמן" (את השם הזה אני נתתי לו), אני חושב שונה מהחוויה שלו עם שאר אנשי הצוות. במבט לאחור החוויה הראשונה שלי איתו שאני לא אשכח, היא הניווט ה"מסכם בצפון"- ניווט של 40 ק"מ עם 40 ק"ג על הגב. התמונה שאני זוכר היא הליכה שלי ושלו לבד בלילה ,כשהוא נמצא כ- 500 מ לפני,מוביל בדרך ואני- בעיניים עצומות, "אפוף" לגמרי, נותן לסיון להוביל אותי, בידיעה שכאשר הוא מוליך- הכל יהיה בסדר.
החוויה האחרונה שלי עם סיון התרחשה ביום חמישי. יום חמישי הארור. יום חמישי שאני כנראה לא אשכח למשך שארית חיי. הדבר קרה בערך בשעה 17:00, אני הייתי אחרי תחקיר לניווט, אביב עמד מאחורי, ואני אומר לסיון: "יאללה, אתה בא להתקלח?" והוא עונה: "בטח", ואני אמרתי: "יאללה אחי, בוא לאיזה מקלחת אחרונה עם אחיך". המשפט הזה לצערי, התברר כנכון, נכון מדי. מי היה מאמין שזאת המשמעות שהמשפט יקבל…
בגלל הקשר המיוחד שהיה לי עם בנך, אני מרגיש, או לפחות הרגשתי, שיכולתי לעזור. כששמענו את הבשורה המרה, ישבנו בבסיס ואחרי 10 דקות של דיבורים, כולם דיברו על איזה רגל שבורה או משהו בסגנון, אבל לצערי הרב, התמונה שהייתה לי בראש- הייתה תמונה של בית קברות, תמונה שהכילה בתוכה מוות.
לא יכולתי להתגבר על ההרגשה, הרגשתי שהיא חזקה ממני, רציתי להפנות את ההרגשה יותר לכיוון החיים, אבל בדיעבד, היא הייתה חזקה ממני.
כשנסעתי הביתה התפללתי לאלוהים, לא תפילה רגילה, ואפילו יותר מתפילה מיוחדת. מעין דיבור או בקשה אישית שיוציאו אותו חי מהניתוח, ,תמשיך לו את קו החיים, אל תקטע חיים של בן אדם כל-כך מוצלח שכל העתיד שלו לפניו ". אבל כנראה שאלוהים רצה את סיון קרוב אליו, שיקרין לכל המלאכים שם למעלה את האור הטוב שבו, וכמו כן ישאיר בלבותינו זיכרון טוב, שאיפה.
להגיד לך בכנות, אני חושב שאלוהים שמע אותי והסכים לבקשתי להוציא אותו חי מהניתוח, וכאן נכנסת החוויה שלי אתך: כשהגענו לבית החולים, פרצתי בבכי אדיר וישר למטה. כשחזרתי, ראיתי את המבט שלך מתמקד בי. רציתי לעשות משהו אבל לא ידעתי מה. אחר-כך נכנסנו לחדר שבו הוא שכב, נכנסתי עם עוד מישהו שהלך ונשארתי לבד. הרגשתי את הכוח שבי רוצה לתת לסיון יד, לגעת בו ולהסביר לו את כוח החיים שבו ושל כל מי שעומד מאחורי. כל הצוות, כל החברים, המשפחה והכי חשוב, אלוהים. אבל לא נגעתי, לא העזתי.
יצאנו החוצה וחיכינו בחוץ עוד כמה דקות, הבטתי בך מהצד וברגע שכולם יצאו רציתי לבוא, לשים את ידך בין שתי כפות ידי, לתת לך להרגיש שכולנו כאן בשבילך, או יותר נכון, בשביל סיון, ולהגיד לך שהכל יהיה בסדר, אבל לא נגעתי, לא העזתי.
אחר כך הגענו לבית שלך ואני, מבויש כהרגלי, בכלל לא העזתי לבוא ולהגיד לך שלום, אולי מצטער על זה שלא באתי בבית החולים. רגע לפני שהלכנו, עמדנו כולם להגיד לך שלום, כולם עברו ואני הגעתי אחרון, אמרתי שלום יפה, שלום שלא אמר כלום ורצה להגיד כל-כך הרבה, לחצתי את ידך, וברגע העזיבה הרגשתי את ידך ממאנת לעזוב. היד השתחררה לאט ובאיטיות החליקה על ידי, עד קצות האצבעות וזהו. הידיים התנתקו ואנחנו הלכנו, חושבים כולם על האישה החזקה הזאת שלא בוכה ולא מנידה עפעף אבל בתוך-תוכה המצב שונה לגמרי.
ברצוני לתת לך את התג הזה למזכרת. מזכרת מהצוות שכל-כך אהב את בנך, חווה אתו חוויות שבשביל אנשים רגילים, דברים כאלה רק קוראים בספרים או רואים בסרטים. צוות שעבר אתו מעל ומעבר. הצוות איבד חבר יקר אבל מעל הכל את איבדת בן יקר. בן שאהב אותך וברגע אחד, במחי יד הוא נעלם. אני סמוך ובטוח שתשאבי את הכוחות להמשיך בחיים בעוד סיון יישאר בן 20 למשך כל חייו.
משתתפים בכאב ובעיקר משתתף בכאב
זהר מנדל וצוות אביב
