שוהם ביגלמן - כיתת דולפין
הי סיוי
שוב אני כותבת אליך.
כבר עומדים לסגור את החוברת שלך, ואני כל-כך רוצה לכתוב. וכבר כל כך הרבה פעמים ישבתי, חשבתי, ניסיתי, ולא יצא שום דבר שאהבתי.
בתקופה אחרי שנהרגת, היינו המון ביחד, אבלים שותקים, עצובים, והכל ביחד. אבל לא ממש דיברנו עליך, לא את הדברים שאני הרגשתי שרציתי לאמר. רציתי, ולא יכולתי.
באיזשהו שלב, ה"יחד" הזה הפך אצלי יותר מדי מעיק וחונק והייתי פורשת לעיתים לחדר וכותבת אליך. את כל מה שעבר לי בראש מהרגע ששמעתי על התאונה.
עברו לי כל-כך הרבה דברים; תמונות, רגשות, מחשבות, תקוות, תפילות. לא האמנתי שיכול לקרות לך משהו. כשאמרו שנפצעת קשה, לא הערכתי עד כמה. גם כשראיתי אותך שוכב כך, חסר תנועה, אך בכל זאת חם ומלא חיים, לא רציתי להאמין שהסוף יהיה נורא כל-כך.
כתבתי המון. אינני יודעת אם היו המכתבים האלה מיועדים אליך, או אלי, או אל הדברים שמעולם לא נאמרו, ועל כך אני מצטערת כל-כך.
מעולם לא יצא לי להגיד לך במלוא הפה כמה אני אוהבת אותך ומעריכה אותך. את כל הטוב שבך. נאמרו עליך כל-כך הרבה דברים בשנה החולפת, וכולם כל-כך כנים, אמיתיים, מהלב. קשה לי לכתוב לך. זו מבחינתי מן הודאה רשמית בכך שאתה אינך, וזו הודאה שקשה לי מאד איתה.
בחודשים הראשונים אחרי התאונה, נדמה היה לי, כל-כך הרבה פעמים שהנה אני שוב רואה אותך, מזהה מרחוק את הליכתך, שומעת את צחוקך, אך כל אלו היו אשליות קשות.
קשה לי לחשוב עליך בזמן עבר. אתה שסימלת תמיד בשביל כולנו את החיות, את אהבת החיים, את השמחה, את הרצון הטוב לעזור, לעשות דברים, ולא רק בשביל עצמינו. "המח"ט" – כינו אותך לא פעם. תמיד עסוק באירגונים. ככה אני זוכרת אותך – טוב, מחייך, עוזר, אוהב.
המשפחה שלך היתה חשובה לך לא פחות מהחברה, וזה היה בעיני מקסים. בלילות, כשאביב היה בא לישון אצליך, או שהיה בא איתנו לים בשבת.
המחשבות שלי מאז התאונה עדיין בבלאגן, וכנראה גם המכתב הזה בבלאגן, אבל אין לי תשובה לכך. הדברים עוד לא הסתדרו לי בראש, ובמידה מסויימת, אולי עדיף כך, לא צריך להתמודד עם שאלות שלא נעימות לי.
כשראיתי אותך בבית החולים, ממש לפני שניתקו אותך, מה שכל הזמן הציק לי, זה אם כאב לך, ואם כואב עדיין. נורא קיוויתי שלא סבלת הרבה, שזה נגמר מהר בשבילך. נראית לי כל-כך שליו, כאילו מסכים גם עם הסוף הזה שנקבע עבורך – מה שמאד לא מתאים לך – ללכת, בלי להתווכח, להוכיח שאתה צודק, ושיש לך עוד כמה דברים לסגור כאן איתנו.
אז שתדע, שאין יום שאני לא חושבת עליך, בצער ובאהבה, ואני כל-כך מצטערת שלא יצא לי להגיד לך את זה ממש. אני מקווה שאתה רואה את האהבה ומבין לבד כמה אתה חסר.
באהבה גדולה ובגעגועים
שהם ביגלמן
