עודד - אבא
13.9.01
אחרי שלוש שנים
אין עוד כאב בעולם כמו מותו של בן. תחושת אובדן, כאב נורא, ריקנות תמידית שמושכת ושואבת כלפי מטה, פצע נפשי פעור שמסרב להגליד...
יש אומרים שכדי להתמודד עם האבל יש -לקבל - ולהשלים איתו. האמת אינני יודע בדיוק איך משלימים עם שינוי סדרי עולם.
יש אומרים , הזמן עושה את שלו והוא מנחם. אך הזמן אינו עושה את שלו וגם אינו מנחם, אז איך אפשר - לקבל -?
המילה - לקבל- היא אמירה סתמית שבאה מתוך נוחות לחלק את השכול למחלקות מוגדרות וללוח זמנים שלא קיים מבחינתי בפועל.
מטבע הדברים החברה מציבה סייגים, כאילו עפי תוכנית מתאר מוכנה מראש: 7 ימי אבל, יום השלושים, ימי השנה, וכו כאילו רוצים לומר שללא סיגים אלו לא ניתן להתמודד עם הכאב, וכל אחד, ואין זה משנה מה עומק כאבו, חייב להמשיך לתפקד.
החברה מתוך חוסר בריריה ובצדק מבחינתי אינה עושה הנחות במקרים של שכול. אך את המוות של הבן אי אפשר -לקבל -, אין זמנים לקבלה, לומדים לחיות עם הנכות הקבועה וזהו זה.
אם תשאלו אב שכול שבנו בן ה-20 נפל האם הוא מצטער על שהיה שותף בלידת בנו, התשובה חד משמעית: סיון היה איתי 20 שנה לא הייתי מוכן לוותר על החוויה בעד שום הון שבעולם.
סיון אתה לא רק יגון ועצב, אתה גם שמחה. וכאשר עולים הזיכרונות: החיוך, הרצינות, האמיתויות והאיכות שהרכיבה את אישיותך, לא נשאר לי אלה להודות לך על 20 שנה נפלאות
אבא
