אמא - אירית
סיווי שלנו
עברו 7 שנים מאותו יום קשה שבו התבשרנו שנלקחת מאיתנו, כך סתם, בפתאומיות, בלי שום סיבה שלך תהיה עליה השפעה ואפילו מבלי שתהיה מודע לכך.
היום בדיוק לפני 7 שנים עדיין קיווינו שהנס יגיע ואתה בכל זאת תצליח לחיות. גם במיטה בבית החולים היית גדול וחזק, כזה שתמיד מצליח ותמיד משיג עם כוח רצון אדיר. אבל... המכה בראש היתה חזקה מידי והרפואה עדיין לא מתקדמת מספיק כדי לתת מענה... בצער נוראי נפרדנו ממך והסכמנו שחלקים ממך יתרמו למען הצלת חייהם של אחרים. המחשבה שחלקים ממך עדיין חיים בגופם של אחרים, מעודדת אותנו ונותנת לנו כוח להמשיך. כל זאת, בידיעה שבכל זאת משהו ממך עדיין ממשיך ומותך לא היה סתם תאונת דרכים מיותרת ומטופשת.
ואז, בערב ראש השנה בדיוק לפני 7 שנים תמנו אותך באדמת מעגן-מיכאל שכה אהבת. וככה סידרת לנו בלי שנרצה, מידי שנה כמה ימים לפני ראש השנה מפגש עם משפחה וחברים, להיזכר ביחד ולהתגעגע ביחד.
אילו היו:
7 שנים של שיחות ארוכות בלילות בלי תגובה...
7 שנים שבהם אני קמה כל בוקר וזוכרת את דמותך הצרובה בזיכרוני
7 שנים של געגועים לחיבוק החזק שלך והנשיקה הרכה על הלחי
7 שנים של געגועים לצליל קולך הרם, לצחוק המתגלגל וההתלהבות בויכוחים על כל דבר שברומו של עולם
7 שנים של מאבק על השפיות ועל זכרונך
7 שנים שבהם כל אחד מאיתנו גדל, השתנה, התבגר ואתה נשארת רק בן 20 ושלושה חודשים
7 שנים שבהם כל כך הרבה השתנה במשפחה, בין החברים, בקיבוץ, בארץ, ובעולם ואת תגובתך ודעתך לא שמענו
