אמא - אירית
סיווי שלנו, עברו 8 שנים ובעיני זה היה כמו אתמול, שנכנסת הבית ביום חמישי אחר הצהרים בערך בשעה 5 וסיפרת שגמרת את ההכנה לקורס קצינים, עכשיו יש לך חופשת רגילה של שבוע ואז אתה יוצא לקורס קצינים.
סיפרת בשמחה ובגאוה על תפקיד קצין טרור שמחכה לך ביחידה. סיפרת על התוכניות לחופשה וכמובן על הבילוי באותו ערב.
ניסיתי להתנגד, להגיד שיש עוד הרבה ימים ולילות לבילוי בשבוע הזה ולא חייבים דווקא היום... אבל אתה הסברת לי כמה כיף ביום חמישי בורטיגו.
בילינו ערב שקט ורגוע כל המשפחה בבית מבלי לדעת שאילו השיחות האחרונות שלנו איתך, מבלי לדעת שאילו החיבוקים האחרונים שלנו איתך.
הפעם הבאה שפגשנו אותך היתה בבית חולים, שוכב ללא ניע, מלא צינורות, ואנחנו בין תקווה ליאוש מתפללים לנס שלא היגיע. קיווינו אז שאתה חזק כמו שחשבנו תמיד אבל המכה בראש היתה חזקה מידי והרפואה עדיין לא מתקדמת מספיק כדי לתת מענה...
בצער נוראי נפרדנו ממך והסכמנו שחלקים ממך יתרמו למען הצלת חייהם של אחרים. המחשבה שחלקים ממך עדיין חיים בגופם של אחרים, מעודדת אותנו ונותנת לנו כוח להמשיך. כל זאת, בידיעה שבכל זאת משהו ממך עדיין ממשיך ומותך לא היה סתם תאונת דרכים מיותרת ומטופשת.
אילו היו:
8 שנים של שיחות ארוכות בלילות בלי תגובה...
8 שנים שבהם אני קמה כל בוקר וזוכרת את דמותך הצרובה בזיכרוני
8 שנים של געגועים לחיבוק החזק שלך והנשיקה הרכה על הלחי
8 שנים של געגועים לצליל קולך הרם, לצחוק המתגלגל וההתלהבות בויכוחים על כל דבר שברומו של עולם
8 שנים של מאבק על השפיות ועל זכרונך
8 שנים שבהם כל אחד מאיתנו גדל, השתנה, התבגר ואתה נשארת רק בן 20 ושלושה חודשים
8 שנים שבהם כל כך הרבה השתנה במשפחה, בין החברים, בקיבוץ, בארץ, ובעולם ואת תגובתך ודעתך לא שמענו
8 שנים שהם ים של געגוע.
אני מאמינה שרוחך נמצאת איתנו ושאתה רואה ויודע מה קורה לכל אחד ואחד מאיתנו. אני מתפללת שטוב לך איפה שאתה נמצא.
אוהבים ,ונורא מתגעגעים, אמא, אבא, הדר ואביב
