אמא - אירית
טקס יום הזכרון בסיירת גולני
ושוב שוקעת השמש ומחליקה אל תוך הים
ושמיכת אור צבעי כתום סגול תכסה את האופק.
החשיכה העולה תאפיל על שארית היום.
יום נוסף של יסורי שכול וכאב בלתי נגמר
שלנו, המשפחות השכולות.
כבכל שנה מתכנסים אנו משפחת השכול של סיירת גולני, כאן במקום היפה הזה להנצחת יקירנו, אהובנו שנפלו בעת מילוי תפקידם אבל לא במותם ציוו לנו את החיים, אלא בחייהם, במעשיהם ובשליחותם...
אנו המשפחות השכולות קמות כל בוקר עם זכרונו של הבן שנהרג והולכות לישון איתו בכל ערב. אין לגבינו יום שהוא מיוחד במינו - כל יום הוא יום זיכרון. אבל חשוב לנו מאד הזכרון, ההנצחה, המפגש והיחס החם ממשפחת גולני בכלל וממשפחת הסיירת בפרט. ועל כך תודה
הטרגדיה האישית שלנו החלה לפני שמונה וחצי שנים, ב 19.9.1998 כשבננו סיון נפצע אנושות בתאונת דרכים והוא רק בן 20. אחרי שנקבע כי הוא מת מוות מוחי תרמנו את אבריו להצלת חייהם של חמשה אנשים. סיון היה בחופשה לפני קורס קצינים ויעד את עצמו להיות קצין הטרור של היחידה. אני יודעת שהוא אהב את המקום הזה, את האנשים שהיו איתו בצוות, את המפקדים והקצינים. בכל יום ויום ששירת פה הוא הרגיש סיפוק וערך עצמי רב ביחד עם הידיעה שזו תרומתו למדינתו וארצו.
אנו, המשפחה, חיים יום יום את אותה אמונה בדרך בה הלך סיון, והיא נותנת לנו את הכוח להמשיך הלאה. כל אותם זכרונות נפלאים שיש לנו מעלים את תחושת ההחמצה. עשרים שנה לגדל ילד, להינות בפריחתו, להריח את הריח ולראות עתיד עם פירות בשלים – אך יד נעלמה, היא שקטפה אותם בטרם עת.
יודעים אנו שסיון כאדם, כחייל וכמפקד חש שמילוי המשימה וההתנסות המבצעית הינם בראש מעייניו. אהבתו לצבא ולסיירת בפרט – מילאו את כל ישותו.
אין לנו דרך אחרת, אלא להתחזק במערכת המופלאה העומדת לצידנו – משפחת סיירת גולני, מפקדיה, וחייליה, ידידים לדרך משותפת – בחיבוק עזרה ועידוד כולנו זקוקים לקשר האמיץ אתכם, חברים ומפקדים – בעזרתכם נוכל להמשיך לקוות לעתיד טוב יותר כפי ששאפו בנינו. לא במותם ציוו לנו את החיים, אלא בחייהם, במעשיהם ובשליחותם...
ואסיים בדבריו של רוברט טסט
כאשר ביום מן הימים אשכב במיטת חוליי ויקבע מות מוחי, אל תנסו להכניס חיים מלאכותיים לגופי ואל תקראו למיטתי "מיטת מוות". קרא למיטתי "מיטת חיים" וקחו את גופי כדי לעזור לאחרים לחיות חיים מלאים יותר:
את ראייתי, לאדם שלא ראה זריחת שמש, פניו של תינוק או מבטה של אישה אוהבת.
את ליבי, לאדם שליבו הפך את חייו לכאב מתמיד
את דמי, לנער שהוצא ממכונית פגועה, כדי שיראה את נכדיו משחקים.
את כיליותי, למי שתלוי במכונה כדי להתקיים משבוע לשבוע.
קחו כל עצם, שריר או עצב מגופי ועשו שילד נכה יוכל ללכת.
קחו כל פינה במוחי ותאי, אם צריך, ותנו להם לגדול על מנת שיום אחד
ילד אילם יוכל לצעוק וילדה חרשת תוכל לשמוע נקישות הגשם על החלון.
שרפו את גופי, ופזרו אפשרי כדי שהפרחים יוכלו לגדול, ואם אתם חייבים
לקבור משהו ממני, שיהיו אלה חסרונותי וחולשותי.
תנו את עוונותי לשדים ואת נשמתי לאלוהים.
אם אתם מעונינים לזכור אותי, עשו זאת במעשה טוב או מילה טובה למי שזקוק לזה.
אם תעשו כל שאני מבקש אחיה לעד.
