ים אפרתי - כיתת דולפין
6/5/2003, 12:00
סיווי
אינני יודע מדוע דווקא עכשיו התיישבתי בפעם הראשונה לכתוב לך מכתב.
אולי מפני שביום הזיכרון הזה הייתי צריך להתחיל בחישובים כדי להגיע למספר השנים שעברו מאז אותו יום נורא. אולי מפני שעכשיו פתאום התחלפו הרגשותיי כלפי אותו יום ואולי מפני שהגעתי לאיזו שהיא בגרות נפשית שמאפשרת לי להוציא אל הדף את ים הרגשות שמציף את ליבי בכל פעם לפני שנפשי טובעת. אולי מכיוון שלמדתי ששמירת המבול העצום הזה של פרטי היום יום, אשר כל אחד ואחד מהם מרטיב טיפה את השדה הירקרק אשר נטוע בליבי, עלולה לגרום לאותו שדה לטבוע, ואז כבר לא יצליחו לראות את יופיים של אותם פרחים הגדלים שם. אז כל פעם שאני מרגיש מחנק בליבי, אני נותן לאותו מבול רגשות לזרום אל הדף מבעד לאצבעות ידי.
היום יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יום בו כל החברה מתאספים ונזכרים בך, מלווים את משפחתך ומגבשים את זהותנו הקבוצתית מסביב אליך. מאז מותך עשו ממך גיבור צהל, ספורטאי מצטיין, תלמיד גאון, מדריך ימאות נערץ, ועוד הרבה מאוד סופרלטיבים שלדעתי אינם מאפיינים אותך, כי אתה היית פשוט חבר. חבר מקסים עם לב ענק ונתינה חסרת גבולות. חבר שמאוד מאוד אהבתי, אך אף פעם לא יצא לי להגיד לך את זה, תמיד יחסינו הקרובים כל כך היו קורקטיים וענייניים ואף פעם לא יצא לי לשפוך את ליבי בפניך ולהגיד לך כמה אתה יקר לי וחשוב לי וכמה אני אוהב אותך.
לאחר אותה תאונה נוראית רגשותיי המבולבלים נעו באופן מתמיד בין עצב נוראי לכעס רב וזעם עצום על כך שהגורל רצה להכניס דווקא אותך אל תוך הסטטיסטיקה המטורפת של תאונות הדרכים. אבל גם כעס עליך, למה לא חגרת חגורת בטיחות? וגם כעס עלינו שהחינוך הקיבוצי של - סמוך עלי - ויהיה בסדר גרם לנו להתייחס לחיים בזלזול ולחשוב בתת מודע שלאף אחד מאתנו זה לא יקרה אף פעם ושאנחנו חסינים ויכולים להסתכן.
הרי אני זוכר כמו אתמול את אותו לילה שחזרנו בארבע בבוקר ממסיבת חוף, שנינו שיכורים, רואים את האיסוזו של המדן חונה ליד אולם ספורט ואני מזמין אותך להאכיל איתי את החזירים שגידלתי. ואני נוהג ומשתולל בין הבריכות, זורק תחת עם הג'יפ, שנינו לא חגורים וזה לא מפריע לנו כלל. ויום אחרי זה הולכים לים כאילו לא קרה כלום וביום ראשון שוב מפרקים איזה רכב בנסיעת שטח מטורפת.
השנה, אותו כעס עליך ועל כולנו, על זה שלא שמרנו מספיק טוב אחד על השני ואותה עצבות ששטפה את גרוני מידי יום התחלפו בזיכרונות. היום אני כבר לא כועס, אלא רק זוכר את אותן שעות שבהן הברזנו מביה"ס בזמן שיעורי ספורט, את אותם לימודים משותפים למבחנים, את ערבי ההשתכרות והמסיבות בבריכה והדיבורים על זיונים והמוסיקה אצלך בחדר וארוחות הצהרים המשותפות בשבת ואת כל אותם רגעים שהענקת לי בילדותי שהצליחו לגבש את החבורה הנדירה הזאת שנקראת כיתת דולפין.
אני בטוח שאיפה שהוא שם אתה רואה מה קורה פה, אך למקרה שפספסת אספר לך שכולנו כבר קצת התבגרנו, קצת התפזרנו בארץ ובעולם ושוב חזרנו לקיבוץ ושוב התפזרנו והיום חלקינו נמצאים בקיבוץ, חלקינו בתל אביב, חלקינו מפוזרים בארץ ובעולם, כמה חברה התחילו ללמוד, אחרים מנסים לעשות כסף ואחרים סתם נהנים מהיום יום ומבזבזים את הזמן בעישון גראס בערבים ובפלברה במרפסת.
אני בטוח שאם היינו נפגשים היום לא היית מכיר אותי. נעשיתי אדם פתוח הרבה יותר, הרבה יותר רגיש וגם קצת יותר רציני (היית מסוגל פעם להאמין שאני אלמד אנשים כיצד לתפעל מחשבים ולגלוש באינטרנט).
ואתה, אתה נשארת צעיר, חייכן וכל כך חסר לי. חסר לי לדבר איתך על הבחורות שאהבתי ושזרקו אותי, לשפוך את ליבי בפניך ולדעת שרגישותך הפנימית תבין את ליבי, גם עם חיצונית תנסה להראות לי שזה שטויות. חסר לי אדם כמוך שאוכל להתייעץ איתו מה לעשות כשאני רוצה לעזוב מישהי, חסר לי חבר שבשיחת טלפון אחת יתייצב בת"א ונלך לדפוק את הראש באיזה פאב חדש כדי לשכוח מעצבות הרגע ומישהו שאוכל להתקשר אליו בשבת בבוקר והוא בטוח יענה לכל הצעה מטורפת שלי לבזבוז הזמן עד לים בצהרים.
סיווי, רציתי שתדע שלא כל אחד זוכה למכתב אישי ממני. בעצם עד היום זכו למכתב אישי רק 2 אנשים, אנשים שנגעו בליבי בכפות ידיהם הרגישות וחשו שהחיספוס החיצוני שלו והקוצניות הם חיצוניים בלבד ובעצם מדובר בלב רח ופגיע, לב ייצרי שמשתלט על אינטואיציה שמשתלטת על הרגש שכובש בהליכה את השכל ומשפיע בצורה ישירה על מערכת קבלת ההחלטות שלי בצמתי הטי של החיים, כאילו שחייבים להחליט ימינה, או שמאלה ולא ניתן להמשיך עם הזרם.
לסיכום אני רק רוצה להגיד לך שנר הזיכרון שלך בוער בליבי במשך כל השנה ומאיר את תוך תוכי על מנת לאפשר לי להסתכל בעיניים פקוחות אל החשיכה ששוררת בתוכי לפעמים ולהישיר מבט לאני האמיתי שלי ולהגיד לך שאני אהבתי אותך כחבר אמיתי ולא כאיזה דבר שלא היית. רק חבר פשוט, אבל זה כל כך הרבה, ובלילה כשאני נרדם, עם או בלי מישהי לידי אני נזכר בשיר שכתבה ענבל פרלמוטר שממחיש את הרגשתי יותר מכל שאומר:
רציתי לצרוח, בקולי לעקור שורשים עמוקים של עצים עתיקים, וההד ינער אז אבק מעלים, עיר שלמה תיבהל, קירותיה נופלים.
רציתי לצעוק, בקולך המתוק שניגן בתוכי ונגע בי עמוק, ומן האוקיינוס יבואו גלים כמו דמעה ענקית של לילות בלי מילים.
לילות בלי מילים, לילות בלי שינה, אני לא ישנה, אין לי שום מנוחה, מחכה רק לך.
אז תעשה לי טובה ותשמור על עצמך בעולם הבא, כדי לא להעציב אנשים נוספים ואם יש לך שליטה על זה, אז אני מצטרף לבקשה של דויד דאור שתשמור על העולם ילד ... כי אנחנו כבר לא מצליחים.
בחברות לנצח
