טל זוהר - חבר מצוות אביב, סיירת גולני
סיוי,
קשה להאמין שעברו 5 שנים!
מצאתי את עצמי לאחרונה שוב מסתכל על תמונות, על הסרט, ועל הספר שאמא שלך עשתה לך בשנה, וכל הזכרונות ממש שבו ועלו כאילו זה היה אתמול...
יש זכרונות שהשנים מערפלות, אבל זה כאילו תקוע לי בראש ולא עוזב: החיוך מלא הבטחון שלך, הבטחון העצמי שלך, ה-"להתראות" שלך, ובכלל הדיבור הנונשולנטי שלך. מצאתי את עצמי נזכר לפני שבוע ברגע הזה, איך מירב יצאה מהתק"ש, אני זוכר בדיוק מה היא לבשה, ואני זוכר בדיוק איך היא אמרה לי שנפצעת אנוש בתאונת דרכים, אני זוכר איך בכיתי בחדר שב-"ח" ואיך בונה בא ואמר לי שזה לא סופי, שיש עוד סיכוי, שאולי תצא מזה... אני זוכר איך הנדתי בראשי "לא"... הרגשת בטן כזאת.
אנחנו נפגשים פה כל הצוות, וכל אחד עבר כ"כ הרבה: סיימנו מסלול, קורס קצינים, השתחררנו, טיילנו בדרום אמריקה, במזרח, באוסטרליה, חלקנו התחלנו ללמוד... ואתה כאילו נשארת שם, שבוע לפני קורס קצינים, עוד חצי שנה תסיים ותהייה קצין טרור.
אנחנו נפגשים פה כל הצוות כל שנה שלוש פעמים, ביום ההולדת שלך בצריף, ביום הזכרון וביום השנה, ואני תוהה איפה היית היום אם לא הלילה הנורא ההוא, מתי היית משתחרר, לאן היית מטייל, איפה היית לומד...
סיוי, כמו בחייך גם במותך הפכת להיות הדבק של הצוות, אנחנו נפגשים פה ושם בהרכבים כאלה ואחרים, זוגות שלשות חמישיות, אבל 3 פעמים בשנה אנחנו מגיעים כל(!) הצוות לקיבוץ, מעלים זכרונות, רואים תמונות, ומחבקים את האמא והאבא הנהדרים שלך, ואח"כ אנחנו הולכים לחוף שלכם כל הצוות ביחד.
לא שכחנו אותך סיוי ולא נשכח לעולם,
טל
