כתבה: דפי גל-שמעוני (חייה עם ריאותיו של סיון)
סיון
סיום שיעור יוגה. "שאווסנה".
אני שוכבת על הגב, מסתכלת על השמיים הזרועים בכוכבים, מתרכזת בנשימה וחושבת עליה. עליך.
על הנשימה הכאילו משותפת שלנו, כבר מעל ל 10 שנים. מי היה מאמין שהזמו יחלוף כל-כך מהר? שהעולם כמנהגו ינהג, שאני אתחתן, אלמד, אצחק, אביא ילדים ואגדל אותם... ואתה, אתה תהיה שם כל הזמן איתי. נושם כל נשימה שלי, שותף לכל רגע בחיים האלה – שמח כעצוב.
עם השנים אני מנסה ללמוד ולהכיר אותך יותר, מנסה לשאוף ולשאוב גם את האדם שהיית, הנער, העלם, החייל הגיבור. אני מודה שזה לא פשוט ומה שנותר לי הוא בעיקר לשמוע את השיחות והאנדקדוטות שמספרות אירית, ועליזה. ובעיקר – להסתכל על אביב מתבגר (כי הרי כולם אומרים שהוא זה בעצם 2 טיפות מים אתה...).
הדר התחתנה (עם נדב המקסים) ואני שאוהבת אותה כל-כך, השתדלתי להיות עבורה האחות הגדולה שאתה לא יכולת להיות לה ברגע החשוב הזה. תחליף קטן ובלתי מספק, אני יודעת, אבל מקווה שאתה מסתכל מלמעלה ומרגיש גאווה.
לפעמים אני רוצה רק לרגע לבוא למעגן מיכאל של שנות ה 90 ולראות אותך, להכיר אותך, אולי אפילו לקבל הזדמנות להודות לך. על החיים המלאים והשלמים שהענקת לי פתאום אחרי 23 שנים של מאבק בלתי פוסק לקצת נשימה עם ריאות שמסוגלות לתפקד מעט מידי.
אבל אנחנו כבר למודי ניסיון ויודעים שלא כל החלומות מתגשמים.
בינתיים כל שנותר ביידי הוא לאחל לנו (לך וגם לי) שנמשיך לנשום יחד, בהרמוניה גדולה, עוד שנים רבות רבות. ושנמשיך לחזק בנשימותינו המשותפות את החיים.
אוהבת,
דפי.
