כתבה: עמירה סלע (דודה של סיון)
יום שלישי 23 ספטמבר 2008
למשפחתי האהובה
אחרי עשר שנים קשה להיות חזקים, ובשביל מה?, הרי היום הזה נועד כדי להתפרק, ולהביע במילים מה שעצור כל הזמן מבפנים.
סיווני אני מתגעגעת, אחרי כל כך הרבה זמן אני נזכרת ברגעים הקטנים שהייתה קטן וקורא לי "עמייה" שרק אלי רצית לרוץ, ואני מחבקת עם כל הלב מסתובבת אתך על הידיים מאושרת.
אני גם זוכרת את הזמן המועט מידי שבילינו יחד בבגרותך הקצרה.
היום לאחר 10 שנים אתה בא לבקר מדי פעם, בדרך כלל בשמחות, שם אתה מגיע להרוס את המסיבה..... בכל אירוע אני חושבת מה היה אם הייתה.
למשל בבר המצווה של אופק חשבתי שזה הגיל בו הוא יכול לקבל ממך דוגמא, ואתה איננו.
או למשל, לפני כמה ימים, בחתונה של אחותך שם הייתה צריך להיות לצידה, ורק הופעתה בסרט שעשו בשקידה ושמו אותך בהדגשה מבלי לומר במילים.
יש חיים לפני שסיוון נהרג וחיים אחרי שסיוון נהרג, הביוגרפיה של המשפחה השתנתה אחרי ה- 19 בספטמבר 1998 . כמה אנחנו מתגעגעים ללפני.....
אחרי, הייתה משפחה שבורה בייחוד הוריך ואחייך - שאלוהים יודע איך – הצליחה להדביק את עצמה ולהתחזק, היו אירועים משפחתיים ועולמיים והחיים זורמים עם הפצע של חסרונך.
כמה מרגש וכואב לראות את חבריך שבאים להזכירך כל שנה, מתקדמים בחיים עם משפחה וילדים ואתה נשארת בן 20.
למשפחתי האהובה, אנחנו משפחת סלע - יורם עמירה אופק נוי ודקל, נמצאים אתכם בעצב זה יום יום עם כל הלב והנשמה.
ממני
הדודה עמירה
