כתב: אליאב זילברברג, כיתת דולפין
סיוון,
10 שנים.
אני עדיין זוכר את אותו יום שישי ואת הרגע שקיבלתי לראשונה את הבשורה על מצבך הקשה. הייתי באותו רגע בתחנת הרכבת בארלוזורוב והתקשרתי לאימא שלי להגיד לה שאני בדרך. היא סיפרה לי מה קרה ואני זוכר שלא כל כך ידעתי מה לחשוב ומה לעשות. כשהגעתי לקיבוץ, לשכונת החיילים ראיתי את כל החברה בחוץ עם פנים נפולות ומבטים ריקים. שרר שקט איום ולאף אחד לא היה מה להגיד.
בעשר השנים האלה עברנו לא מעט. מחיילים הפכנו לאנשי העולם הגדול לתקופת זמן מסוימת, מאנשי העולם הגדול הפכנו לסטודנטים, מסטודנטים לזוגות נשואים, וחלקנו גם הספיק להפוך בעשר השנים האלו מילדים להורים.
היום אני כבר לא חושב על היום בו איבדנו אותך. אני חושב על כל הרגעים שעברנו בלעדיך. השתחררנו מהצבא בלעדיך, עשינו שנת בית במדגה בלעדיך, נסענו לתאילנד בלעדיך, סיימנו תואר באוניברסיטה בלעדיך, התחתנו בלעדיך, שחזרנו את הפלגת י"ב בטורקיה בלעדיך, והיום אנחנו פה בשבילך – אבל בלעדיך.
כמו שאתה מבין סיוון, החיים של החיים לא נעצרים. אנחנו, החברים שלך ממשיכים הלאה, רק שברגעים כאלו קשה שלא לחשוב ולדמיין איך היה פה אילו זה לא היה בלעדיך.
פה ושם אתה קופץ לביקור. בזמן האחרון יוצא לי הרבה לפגוש אותך במגרש החנייה….. או לפחות את האופניים שלך שלא ממש השתנו ושמך עדיין רשום עליהם כאילו זה אתה שנוסע עליהם כל יום. לפעמים כשאני עובר ליד שכונת החיילים, קופצת לי לראש תמונה שלך במדים, ולעיתים רחוקות אתה פתאום מופיע לי באיזה חלום שלא קשור לכלום.
הזמן שחלף, 10 שנים, הוא שגורם לי להסתכל על הסיטואציות האלו ולהעלות חיוך על הפנים. היום כל זיכרון קטן ממך הוא רגע משמח בשבילי. אני השלמתי עם המציאות ובוחר להיזכר ברגעים יפים שלך – ככה אני מעדיף לזכור אותך.
אני מקווה שאתה מסתכל עלינו ויפה גם לך.
אוהב ומתגעגע.
אליאב
