אמא - אירית
סיווי שלנו
הנה אנחנו עומדים היום פה בפעם ה-11. בזמן שחלף קרו המון דברים… אבל כשאני מגיעה לפה הזמן כאילו עומד מלכת, ואתה חי ונושם מולי כמו באותו יום חמישי שבו חזרת מהכנה לקורס קצינים וביקשת שאני אבוא לקחת אותך מהכביש. בדרך, סיפרת בהתלהבות על ההכנה עצמה שהייתה קשה אבל בסדר כדבריך... ברוב צניעותך לא סיפרת כמה הצטיינת וכיצד החמיא לך המח"ט איזנקוט על ביצועך ויכולותך בשיחה האישית בניכם.
וכך התנהל לו ערב נעים בבית עם כל המשפחה, הדר, אביב, אבא ורבקה. אני זוכרת את עצמי אומרת לך כמה אני שמחה שבד 1 זה במצפה רמון – רחוק מלבנון…" במהלך הערב סיפרת על כל תוכניותיך לשבוע החופשה שקיבלת לפני הקורס, לאן אתה רוצה לנסוע ומה אתה מתכוון לעשות הודעת גם שאתה מתכוונן לנסוע לבלות הערב....
שאלתי, "מדוע דווקא היום כשיש לך שבוע של חופשה לפניך" ואתה הסברת בשיא הרצינות שבילוי ביום חמישי בורטיגו זה לא כמו ביום שישי , זה משהו אחר…ושהמון זמן לא היית בבילוי ביום חמישי ושבכלל אני לא צריכה לדאוג והכל מאורגן ויהיה בסדר…
ואני כהרגלי ידעתי שכשאתה אומר שהכל יהיה בסדר אז באמת הכל בסדר. …
אבל כנראה שהפעם משהו לא היה בסדר… ואתה לא חזרת מהנסיעה הזו הביתה ….
בבית החולים עדיין קיווינו שהנס יגיע ואתה בכל זאת תצליח לחיות. גם במיטה בבית החולים היית גדול וחזק, כזה שתמיד מצליח ותמיד משיג עם כוח רצון אדיר. אבל... המכה בראש היתה חזקה מידי והרפואה עדיין לא מתקדמת מספיק כדי לתת מענה... בצער נוראי נפרדנו ממך והסכמנו שחלקים ממך יתרמו למען הצלת חייהם של אחרים. המחשבה שחלקים ממך עדיין חיים בגופם של אחרים, מעודדת אותנו ונותנת לנו כוח להמשיך. כל זאת, בידיעה שבכל זאת משהו ממך עדיין ממשיך ומותך לא היה סתם תאונת דרכים מיותרת ומטופשת.
מאז אני משוחחת איתך בלילות מנסה לשמוע אותך מגיב בקולך וצחוקך ולא מצליחה…
במשך 10 שנים, בכל שנה ושנה היתה עליזה כותבת לך שיר של געגועים וזיכרונות. השנה גם עליזה איננה איתנו לכן נצטרך להתרגל לכך שאין כל שנה שיר חדש לכבודך…. בחודשים שלפני מותה כאשר היא ידעה שסופה קרב היא תמיד אמרה לי שהיא לא מפחדת כי היא בטוחה ומאמינה שהיא הולכת לפגוש אותך ואת רבקה – הנפשות שכה אהבה וכל כך התגעגעה אליהם.
בשנה החולפת עברו עלינו גם ימים שמחים עם סיום י"ב של אביב והליכתו לצבא. ואז נזכרתי באהבתך הענקית אליו ובחלומך ללוות אותו בהתבגרותו והליכתו לצבא.הצלחת של הדר בלימודים והזוגיות הנפלאה שלה עם נדב, הקשרים הנהדרים עם משפחת גל-שמעוני והילדים הנהדרים אורי ועמית, עוזרים לנו להתגבר על הכאב והגעגוע. אני מקווה שאתה שם למעלה רואה ומלווה את כולנו....
והנה אנחנו כאן, משפחה וחברים, נפגשים בפעם האחת עשרה, כולנו מבוגרים בשנה ואתה נשאר בזכרונינו בן עשרים ושלושה חודשים בדיוק.
אני בטוחה שאתה מלווה את כולנו, את אילו שהיו איתך בקשרים קרובים ואת אלה שהפכת להיות חלק מהם בגלל שלמדו להכירך דרך אוהביך ומכירך ....
