אמא - אירית
סיווי שלנו
בחמש עשרה השנים האחרונות כשהחצבים פורחים בצידי הדרכים והחבצלות מאירות לנו את חוף הים אני יודעת שמגיע הזמן להיפגש כאן עם חברים ומשפחה כדי להתייחד ולזכור אותך.
איתנו במשפחה אתה תמיד נמצא... אנחנו מזכירים אותך בארוחות הערב, נזכרים ומזכירים באירועים וחגים שונים. גם הילדים והצעירים שנולדו אחרי כבר הלכתה מאיתנו מדברים עליך כאלו שהם הכירו אותך. אתנו אתה תמיד נמצא ואני מקווה שכך יהיה תמיד...
בזמן שחלף קרו המון דברים… אבל כשאני מגיעה לפה הזמן כאילו עומד מלכת, ואתה חי ונושם מולי כמו באותו יום חמישי שבו חזרת מהכנה לקורס קצינים וביקשת שאני אבוא לקחת אותך מהכביש. בדרך, סיפרת בהתלהבות על ההכנה עצמה שהייתה קשה אבל בסדר כדבריך... ברוב צניעותך לא סיפרת כמה הצטיינת וכיצד החמיא לך המח"ט איזנקוט על ביצועך ויכולותך בשיחה האישית בניכם.
וכך התנהל לו ערב נעים בבית עם כל המשפחה, הדר, אביב, אבא ורבקה. אני זוכרת את עצמי אומרת לך כמה אני שמחה שבד 1 זה במצפה רמון – "רחוק מלבנון…" במהלך הערב סיפרת על כל תוכניותיך לשבוע החופשה שקיבלת לפני הקורס, לאן אתה רוצה לנסוע ומה אתה מתכוון לעשות הודעת גם שאתה מתכוונן לנסוע לבלות הערב....
שאלתי, "מדוע דווקא היום כשיש לך שבוע של חופשה לפניך" ואתה הסברת בשיא הרצינות שבילוי ביום חמישי בורטיגו זה לא כמו ביום שישי , זה משהו אחר…ושהמון זמן לא היית בבילוי ביום חמישי ושבכלל אני לא צריכה לדאוג והכל מאורגן ויהיה בסדר…
ואני כהרגלי ידעתי שכשאתה אומר שהכל יהיה בסדר אז באמת הכל בסדר. …
אבל כנראה שהפעם משהו לא היה בסדר… ואתה לא חזרת מהנסיעה הזו הביתה ….
בבית החולים עדיין קיווינו שהנס יגיע ואתה בכל זאת תצליח לחיות. גם במיטה בבית החולים היית גדול וחזק, כזה שתמיד מצליח ותמיד משיג עם כוח רצון אדיר. אבל... המכה בראש היתה חזקה מידי והרפואה עדיין לא מתקדמת מספיק כדי לתת מענה... בצער נוראי נפרדנו ממך והסכמנו שחלקים ממך יתרמו למען הצלת חייהם של אחרים. המחשבה שחלקים ממך עדיין חיים בגופם של אחרים, מעודדת אותנו ונותנת לנו כוח להמשיך. כל זאת, בידיעה שבכל זאת משהו ממך עדיין ממשיך ומותך לא היה סתם תאונת דרכים מיותרת ומטופשת.
מאז אני משוחחת איתך בלילות מנסה לשמוע אותך מגיב בקולך וצחוקך ולא מצליחה…
כאן בין הכרמל לים טמנו אותך לפני 15 שנה, מאז קרו המון דברים... נפרדנו מאנשים יקרים כמו עליזה ורבקה, ונוספו ילדים צעירים וקרובים נוספים למשפחה. חבריך כבר לא צעירים ורובם בעלי משפחה וילדים. כולנו התבגרנו, התפתחנו, והשתנינו ואני מרגישה כאילו היה זה אתמול.
כאילו, אתמול יצאת מהבית לבילוי של יום חמישי בערב, אחרי שחזרת מהצבא.
כאילו, אתמול חזרת מהצבא וסיפרת חוויות, ודיברת על תוכניות לעתיד: קורס קצינים, קצין טרור ועוד...
כאילו, אתמול היה צילצול טלפון נוראי בשעה שלוש לפנות בוקר
כאילו, אתמול נסענו לבית חולים בהרגשה קשה אבל עדיין עם המון תקווה
כאילו, אתמול התלתלנו בין תקוה ליאוש בטיפול נמרץ נאו-כירורגי
כאילו אתמול, התבשרנו שאין עוד מה לעשות כי אתה מת מוות מוחי
כאילו אתמול, חתמנו על תרימת אברים ונסענו הבית המומים, כואבים, בוכים....
כאילו אתמול, במקום ערב ראש שנה חגיגי עשינו הלוויה ותמנו אותך פה...
בשבילי אתה לא פה בבית קברות, אתה בבית איתנו בין הקירות, בפינות, בחפצים, ובתמונות, מאין "נוכח נפקד", שאיתו אני מבלה בלילות, מתגעגעת ומנסה למצוא תשובות...
אני בטוחה שאתה מלווה את כולנו, את אילו שהיו איתך בקשרים קרובים ואת אלה שהפכת להיות חלק מהם בגלל שלמדו להכירך דרך אוהביך ומכירך ....
חמש עשרה שנים של געגוע לעלם החמודות שקפא בהיותו בן 20 ושלושה חודשים
חמש עשרה שנים של געגוע שביחד איתו מנסים להמשיך לחיות...
חמש עשרה שנים שאינם מרפאים את הכאב אלא מעצימים אותו
חמש עשרה שנים של געגוע אין קץ...
