אמא - אירית
סיווי שלנו
כבר שש עשרה שנים אנחנו מגיעים לפה משפחה וחברים בזמן שהחצבים פורחים בצדי הדרכים והחבצלות מאירות לנו את חוף הים כדי להתייחד ולזכור אותך.
אבל השנה אני מרגישה שזו שנה מיוחדת. בסוף דצמבר נפרדנו מדפי שאותה לא הכרת אבל היית חלק מגופה מאז יום מותך.
במותך נתת לדפי ולעוד אנשים אפשרות להמשיך לחיות. דפי הכירה והוקירה אותך כל ימי חייה וניצלה את ריאותיך עד תום.
אתנו במשפחה אתה תמיד נמצא... אנחנו מזכירים אותך בארוחות הערב, נזכרים ומזכירים באירועים וחגים שונים. גם הילדים והצעירים שנולדו אחרי שכבר הלכתה מאיתנו מדברים עליך כאלו שהם הכירו אותך. אתנו אתה תמיד נמצא ואני מקווה שכך יהיה תמיד...
שש עשרה שנה אני מגעגעת לצליל קולך, לדמותך ולחבוק שלך. אנשים אומרים "הזמו מרפא" ואני אומרת שלא...
לפני כמה שבועות קיבלתי את ספר שיריה השני של צפרירה בן דוד בת דודה של אמא שלי שיצא לאור כמה ימים לאחר מותה. בספר שירים זה מצאתי את השיר "הזמן מרפא" שנגע מאד לליבי ואני רוצה להקריא אותו
לא, הזמן לא מרפא,
הוא מכסה את הכאב
בתנחומים,
בעיסוקים,
בשמחות קטנות
אבל בלילה במיטה
השינה נודדת
כמו בסיפור על הנסיכה
וגרגר העדשה
הזמן
מסתיר
את הכאב
מתחת לסדינים
כאן בין הכרמל לים טמנו אותך לפני 16 שנה, מאז קרו המון דברים... נפרדנו מאנשים יקרים כמו עליזה רבקה ודפי, ונוספו ילדים צעירים וקרובים נוספים למשפחה. חבריך כבר לא צעירים ורובם בעלי משפחה וילדים. כולנו התבגרנו, התפתחנו, והשתנינו ואני מרגישה כאילו היה זה אתמול שיצאת מהבית לבילוי של יום חמישי בערב, אחרי שחזרת מהצבא...
בשבילי אתה לא פה בבית קברות, אתה איתי בכל מקום, מאין "נוכח נפקד", שהזמן אינו מרפא את הגעגועים והניסיון למצוא תשובות...
אני בטוחה שאתה מלווה את כולנו, את אילו שהיו איתך בקשרים קרובים ואת אלה שהפכת להיות חלק מהם בגלל שלמדו להכירך דרך אוהביך ומכירך ....
שש עשרה שנים של געגוע לעלם החמודות שקפא בהיותו בן 20 ושלושה חודשים
הלוואי שהשנה החדשה שבפתח תביא איתה רק טוב לנו ולכל עם ישראל.
שנה טובה
