אמא - אירית
סיווי שלנו
17 שנים אנחנו מגיעים לפה משפחה וחברים בזמן שהחצבים פורחים בצדי הדרכים והחבצלות מאירות לנו את חוף הים כדי להתייחד ולזכור אותך.
השנה אני מרגישה שזו שנה מיוחדת לטוב ולרע ואפילו מזג האויר השתגע... בינואר פרצה לחיינו יובל המדהימה שממלאה את ביתנו באור, ביופי ובשמחה
ומאז מאי אנחנו מתמודדים עם בעיות בריאות לא פשוטות.
במצבים המאושרים והקשים תמיד הרגשנו שאתה נמצא אתנו ומלווה אותנו ...
גם הילדים והצעירים שנולדו אחרי שכבר הלכתה מאתנו מדברים עליך כאלו שהם הכירו אותך. ואני בטוחה שהדבר יהיה כך גם עם יובל שכבר מכירה את תמונתך... אתנו אתה תמיד נמצא ואני מקווה שכך יהיה תמיד...
שבע עשרה שנה אני מגעגעת לצליל קולך, לדמותך ולחבוק שלך. אנשים אומרים "הזמן מרפא" ואני אומרת שלא, ואולי להפך...
בספר שיריה השני של צפרירה בן דוד בת דודה של אמא שלי ישנו שיר שמבטא את מה שאני מרגישה בנושא
לא, הזמן לא מרפא,
הוא מכסה את הכאב
בתנחומים,
בעיסוקים,
בשמחות קטנות
אבל בלילה במיטה
השינה נודדת
כמו בסיפור על הנסיכה
וגרגר העדשה
הזמן
מסתיר
את הכאב
מתחת לסדינים
כאן בין הכרמל לים טמנו אותך לפני 17 שנה, מאז קרו המון דברים... נפרדנו מאנשים יקרים ונוספו ילדים צעירים וקרובים נוספים למשפחה ובניהם נכדתנו הקטנה יובל. חבריך כבר לא צעירים ורובם בעלי משפחה וילדים. כולנו התבגרנו, התפתחנו, והשתנינו ואני מרגישה כאילו היה זה אתמול שיצאת מהבית לבילוי של יום חמישי בערב, אחרי שחזרת מהצבא...
בשבילי אתה לא פה בבית קברות, אתה איתי בכל מקום, מאין "נוכח נפקד", שהזמן אינו מרפא את הגעגועים והניסיון למצוא תשובות...
אני בטוחה שאתה מלווה את כולנו, את אילו שהיו איתך בקשרים קרובים ואת אלה שהפכת להיות חלק מהם בגלל שלמדו להכירך דרך אוהביך ומכירך ....
שבע עשרה שנים של געגוע לעלם החמודות שקפא בהיותו בן 20 ושלושה חודשים
הלוואי שהשנה החדשה שבפתח תביא איתה רק בריאות, שלום, וכל טוב לנו ולכל עם ישראל.
שנה טובה
